בכל אחד מאתנו יש סטודיו בלב. בראש. בגוף אני לא צריך לופט. ריצפה. גג. כדי להיות יצירתי או יצירה. אני לא זקוק לשלט סטודיו בשביל זה. הסטודיו בתוכי. זז לכל מקום. הראש שלי הוא לא
אני צריך ללכת לשם. וזה אולי "קשה". כדי להתחזק, אני חושב, מאיפה אני אבוא לשם? מאיזו תמונה? מאיזו הרגשה? מאיזה צבע? מה יוביל אותי? מה יהיה השורש שלי בפגישה? אני אלך עם כתום בלב? צהוב?
אין נכון/לא נכון, וגדלתי על מלודיה. הרמוניה. צלילים יפים של רי קוניף וקרפנטרז. מחזמר אוקלהומה Oh what a wonderful morning. אז החיפוש שלי הוא לשם. לשקט. לאיזון. להסתדרות של הכול מהכול. לעולם בלי רעב. לעולם
נתונים קשים על נוער בישראל: שליש סובלים מדיכאון מחקר חדש מציג תמונת מצב עגומה על בני הנוער בישראל: אחד מכל שלושה סובל מדיכאון, רבים מהם גם מודים שהם פוצעים עצמם עד זוב דם. התופעה הזו
צעקנו. איימנו. דיברנו. דיברנו גבולות. השלכות. מחירים. "כי ככה זה עם ילדים מתבגרים." אבל לא חשבנו מספיק או בכלל על הבלגה. על לקבל את הנעליים שלא במקום. לקבל את חוסר השותפות במדיח. לרגע לא חשבנו
יש סימן שאלה בסוף. זה הנושא הכי מוזר בעולם. שאין עליו כמעט סימני שאלה. וסימני השאלה שכן ישנם, הם מודחקים. יצא ספר כזה לפני כמה זמן, ולא שמעו עליו מאז כמעט. מתי בפעם האחרונה בטלוויזיה,