אמונה באה והולכת

אמונה באה והולכת
היא כמו גל
היא עולה ויורדת
אבל יש כיוון לגל
והכיוון הוא עליה
גל שעולה ויורד תוך כדי עלייה.
ככה זה אמונה.
אמונה קשורה לתקווה
תקווה קשורה לבסיס שלך
וכשהבסיס שלך הוא אדם טוב
שני אנשים טובים
אז יש תקווה.
אמונה קשורה בעיקר לא למישהו אחר
אלא לעצמך
ופה הכי קשה.
אתה או מעביר את השרביט למישהו אחר
או עושה גם דברים בעצמך.
אני תמיד הייתי חייל באופי. אף פעם לא חיכיתי שמישהו אחר יעשה בשבילי.
יפתור בשבילי.
תמיד נלחמתי.
לוחמים – מצליחים. מי שלא לוחם – לא מצליח. זה החיים.
בכל תחום.
ומי שמרים ידיים – מפסיד.
לפעמים אין כוח. אני מבין. סבבה. אבל אם לא מצליחים לגייס כוח
אז מפסידים.
איך מגייסים כוח? מדברים, עושים תוכנית עבודה, משימות
מתרכזים במשימה ולא בהרגשה
לוקחם מאמן שמעודד קדימה! קדימה! קדימה! לא לוותר
ונותנים בראש! נלחמים. מתאבדים על המטרה.
במיוחד, כשעל הפרק זה חיים של אדם, של כמה אנשים, להרבה שנים קדימה.
זוגיות ומשפחה זה ה-קרב של החיים שלך.
זה לא עבודה/פיטורים. כסף/אין כסף. חוב/הוצל"פ.
זוגיות זה ה-קרב של החיים שלך.
זה לא אני שמן/רזה. כן עושה ספורט/לא עושה.
זה ה-קרב של החיים שלך.
מכך נובע, שאתה אמור לעשות הכל, הכל, למען זה
ולא הגיוני, לעמוד עם ידיים משולבות, ולחכות
שהשני יעשה את הטיפול/פיתוח/שינוי, כשאני צופה
ומחכה מהצד. או חושב "שמגיע לי" שהשני יעשה שינוי.
אני, זה שכועס/ת, אמור גם, להוביל את התהליך.
ליזום שיחות. ללמד להדריך. להוביל. להראות בניחותא. ברכות.
אני המורה של הבן זוג שלי. אני המדריכ/ה של הבן זוג שלי.
אני המנטור/ית של הבן זוג שלי.
לא צופה מהצד בעמדת המתנה.
אני – מוביל/ה! מנהיג/ה!
אמונה יורדת. זה טבעי. ואז אני יושב וכותב.
יושב, ומסדר לי מחשבות. יושב, ומעיר לי בעצמי את הלוחם שלי.
יש בך לוחמת. יש בי לוחם. השאלה, אם אני מעיר אותו.
מתסיס אותו. מדליק אותו. מרגיז אותו, להתעורר.
אני מרגיז את עצמי להתעורר, ולהוביל. ללמד. להדריך. לכוון.
לקחת את השני בידיים שלי, לחבק את האמאמא שלו או רק לדבר במדויק.
בחותך. בישירות. לא רוצה לחבק? סבבה. תדבר/י!
תכוון. תדרוש. שים גבולות. תגיד. תבקש. תיתן משהו.
לא רוצה? סבבה. יהיה לזה מחיר עצום. עצום. עצום.
מהרגע הזה זה נראה אולי יותר קל, ללכת. להרים ידיים.
אבל בפועל, זה סיוט. זה סיוט להמון שנים.
ומיותר.
אז אל תרים/י ידיים.
תהיה/יי לוחמ/ת. ומאמינה. בעצמך.