קצת על גברים ובניית אמון

"זה לא השקר שמתגלה. זו האמת שמתגלה"

בשורש של כל גבר יש סימני שאלה
בשורש של כל גבר יש ילד שרוצה לרצות Pleasing את אבא
בשורש של כל גבר יש איש שמת לפרנס המון את אישתו
בשורש של כל גבר יש ילד שלא יודע מה זה בכלל גבר
בשורש של כל גבר יש ילד שאמרו ל: תהיה גבר!
(והוא לא ידע בדיוק מה לעשות עם זה)
והוא חשב שאולי הוא לא גבר
בשורש של כל גבר
יש אישה. ילדה. רגישה. אוהבת. רכה
שלא יודעת מה המקום שלה, מול הגבר שבו.
בשורש של כל גבר
יש אדם שלא יודע לזעוק לעזרה או לבקש עזרה
בשורש של כל גבר אין אדם רע
יש אדם מבולבל קצת.
בשורש של כל גבר
יש אדם עם בטחון עצמי, של חיה שרגילה לצאת לצוד
ואז קראו לזה אגו, והגבר מבויש מזה
ולא גאה
באגו שלו.
בשורש של כל גבר, יש מישהו שלא לימדו אותו בבה"ס
להיות חלש. לטעות. לבקש עזרה, מאישתו.
אז הגבר לא יודע. לא כי הוא רע. הוא פשוט לא יודע
ולא מיומן בזה.
בלהקה של הגברים מדברים על וויסקי. כדורגל. ו SEX
ב 90% מהמזמן. כשהאישה מדברת עם הגבר הוא אומר לה: את חופרת …
כי הוא לא למד.
להעמיק …
לטייל … לשאול … להטיל ספק … לשאול למה.
הוא לא רע. הוא פשוט לא מכיר את זה כמו הנשים.
בלהקה של הגברים, קצת מעגלים פינות יותר.
משקרים יותר. גם אצל הנשים משקרים, אבל אצלנו יותר.
לא מתוך רע. מתוך פחד. אין לנו אומץ לבקש חופש.
אין לנו יכולת לקבל חופש. וחלק מהגברים, הן חיות חופש.
ואין על זה שיח. ואין על זה דיבור. אז יש שקרים. מפחד.
גם האישה אינה יודעת מה לעשות, עם החופש. שלה, ושל הזוגי שלה
ויש פחד מלדבר. ולא מדברים. ונולדים שקרים.
לא מתוך רע, אלא מאי ידיעה איך לדבר. חוסר ניסיון. זה באמת נושא טריקי. קשה. ולא מדברים.
אז כשקשה – מעגלים פינות, ומחרישים מידע.
אבל
כשמבינים את השורש
פחות כועסים
כשמבינים שזה השורש
בונים אמון מחדש כל יום וכל חודש
כשמבינים שזה השורש
פחות כועסים על העוולות של גברים
ויותר מבינים, מאיפה זה בא. ואיך זה נולד.
כשאתה מבין איך משהו נולד, אתה יותר חמלתי לגביו.
גברים לא זקוקים לרחמים
אבל מגיע לנו חמלה, כמו לכל אדם.
מגיע לכולם התחלות מחודשות כל יום. מגיע לכולם ללמוד, להתפתח, ולהגיע לגילאים של 35 או 40 או 50, ולהתחיל להודות בטעויות. בבריחות. בחירטוטים. בשקרים. ומפה, להתחיל לבנות אמון. שסי. תשתית.
לא לכעוס, שבגיל 30 או 40, השקרים מתגלים.
זה לא שקרים. זו האמת שמתגלה.
זו האמת שהייתה חבויה. זו האמת שלא היה אומץ לספר עליה.
על הטראומה מהצבא, שאנחנו לא מספרים עליה 20 שנה.
על הכאפות והחרם בבה"ס, שלא סיפרנו עליו שעד היום צורב בנו.
ועל החוב 100,000 ש"ח, שאנו מתביישים בו.
זה לא שקרים, שלא סיפרנו עליהם. זו האמת, שלא הרגשנו בטוחים, לדבר עליה.
אם היינו בטוחים, כבר היינו מספרים.
אז לא סטירה תפתור את זה. ולא איום. אלא ליטוף. חיבוק. ומבט של הבנה.
לא כעסים, לא הרמות קול, ולא קללות
יפתרו את זה.
אלא חיבוק. ו "איך אני יכולה לעזור". אני יכולה לעזור במשהו?
אני חברה שלך. הצוות שלך. הזוגית שלך. הטייסת והנווטת לבחירתך.
במה שאתה חלש, אני אעזור ואתמוך
ואני מקבלת אותך בדיוק כמו שאתה.
אתה אלוף, על החולשות שבך
אתה מלך, על הטעויות שלך
איתי, אתה יכול לטעות 100 פעם, ועדין תהיה "גבר" חלומותיי.
אם היו מלמדים גברים ובנים
לדבר (להיפתח. לבנות בטחון)
כבר בבה"ס
אז הכל היה יותר טוב.
רמז רמז