אין אדם שאין לו 100עד 500 קילו כל יום על הגב.
ובתוכו / בחוץ
הוא מפרק את זה
בוכה את זה
או מתפוצץ מזה
או מטפל בזה.
משפר את המצב
ומלטף את ההיסטוריה
עוד ועוד ועוד.
היסטוריה כואבת נועדה לפירוק על ידי ליטוף
על ידי דמעות
על ידי הבנת הקדימה
על ידי הבנת הכאב הכולל של כל בני האדם
על ידי עיניים טובות
ומבט שמבין
ומשם
למוסס
כאב
************************************************************************************************
"הם הרגישו את הכאב שלך"
היא אמרה לי.
ובכן …
קודם כל, לפני שהם חומלים את הכאב שלי, כדאי שיתחברו לכאב של עצמם.
ההבדל הגדול מאוד ביני לבין אחרים, זה חיבור גדול מאוד לדברים. ואחרים, מטאטאים את הכאב שלהם לצד, או לא מכירים בו.
אז לפני שהם חומלים את הכאב שלי, שיתאמנו קצת בלהתחבר לכאב של עצמם, ומשם אולי יתחילו להעמיק קצת יותר. ולהיות רגישים יותר, לדברים שהם אמורים להיות רגישים אליהם.
שנית,
הכאב שלי הוא לא שלי.
הכאב שלי הוא הכאב של כולם, שאני מחובר אליו.
אני מחובר לכל פרידה שאדם חווה
ולכל פיטורים שאדם עבר
לכל קבצן, שמחפש בפח
לכל הומלס, שזרוק בתל אביב בדיזינגוף
בצהרים
ליד הבר שאנשים שותים בו קוק טייל.
אני מחובר לכל זוג גרוש, שחרב עליו עולמו
לכל אם חד הורית, או אב חד הורי
שלפעמים לא שואלים אותו בלילה מה שלומך.
אני מחובר ל 500 משפחות שכולות שהכרתי
ל 1,500 אנשים במשפחה שלהם
ומסוגל לדמיין בוקר שלהם, צהרים, וערב.
וכל זה כשאת, מלקקת את הכאב שלך כמו ילדה בת שנתיים
ועומדת בשמלה אדומה עם 2 צמות
רוקעת ברגליים
ומבקשת הקשבה
על המיני כאב שלך.
הכאב שלך מ 1 עד 10 הוא 2. 3 גג.
לכי לאם שכולה, ותביני מה זה כאב אמיתי.
לכי לאדם עם נכות קשה, שנפשו חזקה, אבל חווה רגעים מטורפים.
לכי לאישה, שלבעלה יש ALS, ותביני מה זה כאב.
ואז נדבר.
הכאב שלי, זה הכאב שלהם, שאני מתחבר אליו שנים, ולוקח קצת ממנו לגב שלי
כדי שלהם יהיה קל יותר.
אני לוקח בכף של שופל, את הכאב שלהם מהבטן שלהם
אלי.
מכניס אותו למזגן שלי, מפלטר אותו, ומחזיר להם אהבה, ונפש נקיה.
אני מנקה בני אדם מכאבים שלהם
ולוקח מהם אלי קצת.
אז כן, יש לי טונות של כאב
עם טונות של אהבת עולם, ירוק, צמחי תירס, בננות, ירוק על הבוקר, שמש, ים, ואהבה. והכאב גר אצלי בשותפות עם אהבת עולם, אופטימיות.
ואני לא עושה ממנו דרמה
ולא עומד ורוקע ברגליים שיקשיבו לי
ולא בוכה
ולא מילל
ולא חושב שהכאב שלי הוא איזה משהו.
כי אני לא דפוק בשכל. ולא אגוצנטרי. ואני חכם. ובוגר.
ומבין את החיים. ויודע לצאת מעצמי, ולראות את התמונה הכוללת.
והתמונה הכוללת היא, שהכאב של רובנו
מ 1 עד 10, הוא 2.
כי כאב אמיתי, חזק, צורב – הוא פי 100 יותר גדול ממה שרובנו מתמודדים איתו. רק שאנחנו מפונקים. מוותרים לעצמנו. ורגילים לילל לקטר ולהתלונן.
אין בעיה להגיד כואב לי. אין בעיה.שיכאב לנו.
אבל די לעשות דרמה מכאב. הוא טבעי כמו לחם. הוא טבעי כמו טוב.
אין טוב / רע בחיים
אין כאב / לא כאב
יש כאב כמו כל הרגשה וכמו כל דבר. זה חלק מגלי החיים. זה עוד שעות ביום יום. ובמקום להיות מופתעים ממנו בגיל 21 או 50, אנו אמורים לקרוא קצת יהדות או בודהיזם ולהבין, שכאב זה חלק מהכל. ולא צריך לכעוס על זה. ולכעוס שכואב לך. שנפגעת.
אדם שנפגע, עושה מזה דרמה. מה הדרמה? למה ציפית?
פגיעה היא חלק יומיומי מהחיים. רק שלא עשו לך שעורי כאב בבה"ס.
זה הבעיה.
לא עשו לך שעורי כאב בחינוך. אז אתה כועס עליו. מופתע ממנו.
וכועס/ת על הפגיעה.
כאב רגשי הוא כמו לחתוך אצבע מסכין של סלט.
כמו להיכנס עם הרגל והאצבע, במיטה. לחטוף מכה.
זה ככה. זה רגיל. זה יומיומי. בין הכל להכול.
די דרמה
די לזיין את השכל שעות על זה
די להתקרבן
("אוי יו יוי יו יויייי")
זה המצב!
כולם חווים את זה. הרוב עובר את זה פי 100 יותר ממשפחה ממוצעת.
יש ים אנשים שמתו להם ילדים!
יש אנשים שהלכה להם ילדה בת 14, מדום לב.
כואב להם פי מיליון יותר מלאדם שיש לו בעיות אחרות.
איך יכול אדם לקום בישראל, ולחשוב לעשות דרמה מהכאב שלו, כשבסולם הכאב, הוא רחוק מילין ממשהו רציני?
איבדנו פרופורציה. ביג טיים.
אין מישהו שייתן לכולנו ולכם סטירת לחי תתעוררווווווווו
תתעוררו על החיים שלכם
אתם טיפשים. וחיים בסרט.
אתם חיים בסרט של מסכנות
שברחוב שלכם, יש אנשים מסכנים באמת.
ברחוב שלכם יש משפחה, שהבת שלהם מתה מסרטן בגיל 9
ברחוב שלכם יש איש שאישתו התאבדה
ואצליכם, יש בעיות עם הילדים. כן כן
ועם הזוגיות. כן כן
קחו את הבעיות האלה, ותדחפו אותם לתחת.
תבלעו את הרוק. תשנאו אותי. אבל סוף סוף מישהו יגיד לכם את האמת
שאתם חיים בבועה. בבועה של אי הבנת העולם, החיים, וסולם כאב אמיתי.
ואולי
רק אולי
אחרי שתגמרו להתעצבן עלי
לכו הצידה
תירקו את הכעס החוצה
תיבכו
תסתכלו במראה
ותסתמו קצת. ותלכו למי שלידכם, ותאהבו אותו. ותלכו למי שילדכם, ותחבקו אותו. או שפשוט תלכו. לכו לחיות לבד. לכו לחיות עם כלב. כי אנשי הכאב כל כך מרוכזים בעצמם, שלפעמים יכולים לחיות רק עם כלב. הוא – מבין אותם. הוא – שומע אותם. רק אותם. וככה יש מקום לעצמם, לאגו שלהם, לאגוצנטריות שלהם. כי הכלב מאפשר את זה.
כאב מעוור אנשים.
כאב מעביר אנשים על דעתם
אלא אם מבינים, שזה יוגורט. לחם. מזג אוויר. בגד. זה חלק אינטגרלי מהכל.
אני הולך להתקלח. חזרתי מהים וצריך להתקלח.
