עברנו תקופה אינטנסיבית רגשית.
וחצי מהזמן אני עם דמעות חנוקות, שמבקשות לצאת, ולא ממש יוצאות.
לפעמים כן. לפעמים, הן כן יוצאות. אבל רוב הזמן הן מחכות. מתבשלות.
ואני גאה ברגישות שהציפה
בלב שנפתח וגילה עוד ועוד לב
באהבה, בדמעות, ברטט, ביכולת החיבור לכאב של האחר
שהיתה, והתגברה החודש פי 1,000.
קראתי לאנשי הרגש סיסי (מלשון רכים) עם קצת זלזול.
האדרתי שנים את החוזק. החוסן. ההתגברות. הרציונאל.
לא יכולתי להכיל מספיק דמעות. כאב. או "יללות". ואולי צדקתי אז
או בכלל, שחשוב לעבוד על החוסן.
אבל קצת הזנחתי את הכבוד, של הרגש. של הדמעות. של הכאב.
של מתן המקום לכאב, כמקור ראשון של חיים.
ערן שחר
