צעקנו.
איימנו.
דיברנו.
דיברנו גבולות. השלכות. מחירים. "כי ככה זה עם ילדים מתבגרים."
אבל לא חשבנו מספיק או בכלל
על הבלגה.
על לקבל את הנעליים שלא במקום. לקבל את חוסר השותפות במדיח.
לרגע לא חשבנו על הבלגה. הבלגה זמנית או לתמיד. כי דברים יגדלו גם טבעית
למקום הנכון שלהם. חשבנו שאנו צודקים "ערכית". שאנו במסע צלב חינוכי
לטפטף ערכים, ואם נפסיד בו, אנו מזיקים לילד ולילדה.
רק הבלגה לא היתה שם, עד שפתאום באה. ככה. פתאום. פתאום באה מילה
מילה 1, שמשנה לך טקטיקה. שמרגיעה. שמכניסה אוויר. שממלאת.
שעוצרת את הילד מלעזוב את הבית.
מילה 1 בשנייה 1, נכנסת לך למודעות, ומשנה חיים. הבלגה במקרה הזה.
ואתה מתחיל להבליג, ורואה שירד המתח. ירד הלחץ. ויש הידברות.
יש הקשבה. החיבוק חוזר. העיניים הטובות. ומשם, יש דיאלוג.
ומשם, יש רצון לכולם שיהיה שקט.
ככה הכרנו את המילה הבלגה, והיא נכנסה לנו לסיסטם, ועשתה טוב
מודעות = המילה הנכונה, בזמן הנכון וקורה מפץ גדול.
ערן שחר
כל כך מזדהה. לפעמים קשה ליישם, אבל ככל שאני מצליחה יותר, ככה יותר נעים בבית . להבליג, לשחרר, להניח. רק לחשוב על המילים האלו מרגיע אותי.
תודה