הוא ה-מחלה שלנו.
לא נעים לשמוע
אבל זו כנראה ה-אמת.
כל המתודות של היעוץ
מכוונות להכוונה, הדרכה אינסופית, הכלה.
סבלנות … הכלה … הבנה.
והאמת, שרוב האנשים מספקים את זה,
לעבודה שלהם.
העבודה והלקוחות מקבלים מיליון מזה.
הלקוחות שבבית (בני זוג, ילדים)
פחות.
אדם יתאמץ בטירוף, כל יום, שעות! בשביל העבודה שלו.
יתפתח … יגדל … יבנה מתודות … יכתוב מסמכים …
ילך לקורסים … ילמד תחום חדש. לעבודה.
אבל בכל אזור אי נוחות אחר, כמו לדבר, לגעת, להיפתח
להשתחרר – הוא ילחם בך עד חורמה.
מקסימום יתחיל. ויעזוב.
הוא לא יפתח פרויקט וייצמד אליו כמו משוגע.
הוא לא יתמיד בלימודים של לדבר או להיתפתח בזוגיות
כפי שהוא מתמיד בלימודים לעבודה לדוגמא.
למה?
כי בעבודה זה קל ובמקומות אחרים קשה?
לא. Sorry. גם אם אני בדעת מיעוט
אנ'לא חושב ככה.
אני חושב, שהאמת המרה, לגבי 99% מהאנשים
זה שאו שהם עובדים / עושים פיתוח אישי
נכנסים בראבק של משהו ולוקחים פרויקט של שנים
לעשות עבודה ולהראות שינוי
או שאתה פשוט מוותר לעצמך
והמילים שאני באמת מרגיש חושב הם פי 100 יותר גרועות.
גבר עצבני, שמעיף את זה על אישתו
ולא מראה שינוי אמיתי או פעולה חלופית
פשוט מוותר לעצמו. מפסידן. ומרים ידיים מהאחריות שלו.
אישה שאינה מחזרת אחרי בעלה
יכולה ללמוד את זה בקלות. מה להגיד. מתי. ואיך.
אם היא לא עושה את זה, היא פשוט מוותרת לעצמה.
והאמת, שוויתור עצמי הוא ה-מחלה שלנו.
אנחנו ניצמד לאני שלנו, בכל מחיר.
נילחם עליו במניפולציות מטורפות שנפתח
העיקר, שלא להביט לאמת בעיניים.
אנחנו נשפץ בתים. נקנה דירות. נחליף רכבים
נחליף עבודות. והכל, במסירות אין קץ.
אם היינו משקיעים 20% מהמסירות הזו
בהיצמדות לפרויקטים של זוגיות והורות
איזה יופי של תוצאות היו מתרחשות.
עכשיו תגידו לי מי ככה.
מיש אתם מכירים, או כמה מאלה שאתם מכירים
משקיעים חצי שעה עד שעה ביום
בפיתוח אישי זוגי.
מה אחוז האוכלוסיה, שמשקיע יותר מ 10 דקות מחשבה ביום
בפיתוח אישי זוגי, כאשר העבודה והלימודים של אדם
אלה שבונים את האגו שלו
מקבלים 8 שעות ביום.
מה המשמעות? תעדוף.
סדרי עדיפויות.
זו האמת. לא נעים לשמוע? זו האמת.
העבודה פשוט יותר חשובה לך.
את/ה – יותר חשובים לך.
ההיגיון אומר, להתחיל את היום עם 15 דקות למידה.
או 30 דקות. 30 דקות של למידה, כתיבה, התמקדות, וקבלת החלטות: מה אני עושה היום למען הזוגיות שלי וההורות שלי.
זה לא קורה. ממש לא. על הדרך, בשירותים, במקלחת, אתה מייבב על מר גורלך. ומחפש תיקונים קלים. אם יש זמן לחשוב … על הדרך.
במקום לשבת. ממש לשבת. על שולחן העבודה. על שולחן הכתיבה.
ולכתוב. להפוך בדברים. להחליט. לקבל החלטות. להרוג את עצמך. לקרוע את עצמך. כמו שקורה במסלול בצבא, כמו שקורה בלימודים לתואר ראשון או שני, אתה קורע את עצמך.
מתי בפעם האחרונה קרעת את עצמך שעות למען הזוגיות שלך? התפתחות האהבה שלך? חוויות? ספורט? תזונה?
הספורט שלך – מוזנח
החוויות – מוזנחות
טכניקת עשיית האהבה שלך – קבועה ולא מתפתחת
החיזור שלך – מקובע
אז? את/ה מוותרים לעצמכם.
זה הכל. אתם חלשים. שמוותרים לעצמם.
ומתעדפים את החיים הקלים. שגם מתגמלים באינסטנט.
תמיד יש שם בעבודה או בלימודים
מישהו שייתן לך את הפידבק שאתה חייב.
את הליטוף הזריז, שהאגו צריך.
בבית, זה יותר קשה לקבל את זה.
באישי – יותר קשה לקבל
ואת/ה רגילים לדברים קלים. לטלוויזיה. מקלחת. מקרר שנפתח והאוכל זמין.
אבל הדברים האחרים, אלה שלא פשוט לקבל ולהשיג
אלה שצריך סדנה או כתיבה או לקרוע לך יום אחרי יום את הצורה
אלה הדברים שמניבים קפיצות גדילה. חיים!
או, שמספיק לך ככה.
שלאט לאט מקבלים אותך ככה.
ואז נבנה לך עולם מוגבל/ מיוחד/פרטי
שמוציא אחרים מהקבוצה הזו
רק לעיתים האחרים זה בני הזוג שלנו. שלך.
ולעיתים זה נגמר בפחד
בסגירה של הזוגי שלך
כי אמר, ואמר, וזעק, וזעק
ואין דרור וחופש אמיתי להגיד צרכים
שלא נשמעים. שלא מקבלים צומי. שלא מקבלים יזמות
של שאילתה מהזוגי שלך
מה בא לך? מה היית רוצה?
יופי. קדימה. בוא נלך על זה. יאללה.
וככה, אחד מהשניים בזוג, נעלם. נכבה. משלים עם מצב.
ככה, וויתור של אחד מאיתנו
הורג. מחסל. את השני זוגי שלנו.
כי אחד מאיתנו, מוותר לעצמו.
כמו בכל פוסט, אין פה שחור/לבן. ואפילו יכול להיות ש 99% פה טעות.
אבל המחשבה. החשיבה. אולי יש בהם תועלת.
שיחה באנגלית מגיעה מהמילה הלטינית Con versation. קון, בלטינית זה כיוון. ושיחה טובה, היא שינוי כיוון, לא הליכה באותו כיוון.
אז אם הולכתי אותנו בכיוון שונה, יופי.
גם אם הוא קצת טועה.
