אני מרגיש בכיתה לפעמים גופה שמתעללים בה.
בדרך הביתה אני בוכה באוטו ולפני זה בא לי לברוח לעולמים.
כל מה שאני רוצה זה שיהיה לילדים טוב, שלעולם יהיה טוב, ואני מקבל מלחמה, גרילה,
טרור מתלמידים.
אבל, ויש אבל. אבל גדול:
45 דקות שיעור מקצועי, זה משהו שמחייב אוורור לתלמידים. וגם למבוגרים.
לא לצאת לפיפי. הם לא יוצאים לפיפי, אלא לאיוורור.
קשה מאוד לשרוד שיעור כזה, אז יש דיבורים והפרעות.
צריך לתת לילדים להתאוורר, בכיף, ולחזור, גם אם זה "נגד חוזר מנכ"ל".
ולא להגיד להם: "לא מאמין לך" בכל מיני דרכים או "לא סומך עליך" או "אני אבדוק את זה". היגדים מסוג זה שוברים אמון. הפוך: להגיד 20 פעם בשיעור: "סומך עליך! מאמין בך! אני לא צריך הוכחות."
כל ילד מגיע עם מטען, ללא כלים להוציא תא האש ולפרוק, שהמורה העתידי חייב לתת להם: ספורט, תזונה, אוכל בבוקר, לקחת ריטלין ב 07:20 ולא ב 07:50 כדי לתת לו לעבוד, ושיח רגשי.
ללא שיח רגשי, אין כלום. גם אצל מורים מקצועיים.
שיח רגשי מחייב חשיפה שלך המורה. לתת משהו. לספר משהו. לשתף. לחלק.
אין שיח רגשי – אין אמון. לא תספר על עצמך, לא יהיה אמון.
קחו אייטמים מהחיים שלכם, ובכל שיעור שימו אותם על השולחן. שתפו.
ויוצא פלא. לא ביום אחד, אבל די מהר. שבועיים/שלושה ומשהו משתנה. נוצר אמון בסיסי.
חובה עלינו לפתוח דף חדש. הלך רוח חדש. של אמון בתלמידים, גם אם זה בטווח קצר חד צדדי.
כשהם יקבלו אמון, משהו ירגע.
פחות עונשים. פחות הוצאה מכיתה (וויתור על תלמיד) פחות השעיות (וויתור על תלמיד).
לא מוותרים על אף אדם. אף חייל. אף תלמיד. גם יושבים "מיואשים" ליד השולחן שלנו בצד. ואומרים: אני מיואש. עייף. גמור. ואז הם משתיקים אחד את השני.
קרבות עם תלמידים ועונשים לא יביאו לכלום. רק להרס. במלחמות יש רק מפסידים.
חייבים לרכך גישה. ולא לזלזל בעוויתות של פנים ותנועות ידיים (זה קיים).
לרכך.
הם לא מפלצות.
הם אנשים קטנים חמודים בתחילת דרכם, ואנחנו, כ"חמורים" גדולים בני 30-50, יודעים, כמה שהאדם לא בשל ומתפתח, גם בגיל 50. ו 80.
אז אנו חייבים לפתוח בדף חדש של רכות. אמון. הקשבה. פתיחות ברגשות שלנו מול תלמידים. יחס 1 על 1. להישאר עם אחד מהם אחרי הכיתה להציע לו שיחה. בהפסקות להיות יותר בחוץ. על הטריבונות. לשבת על המדרגות באמפי/מליאה, והם ניגשים. מדברים. פורקים. משתפים. נוצר אמון.
ואז, הם מחויבים לעוד מאמץ של 20%. נוצר חיבור/Engagement.
התהליכים האלה הם לא חלום. השינוי הזה אפשרי, ונוצר בהמון מקומות.
זה לא מצליח ב 100%. יש אכזבות. אבל זה פועל.
זה פעל לאנשי חינוך מדהימים בישראל, שהם היום הכוכבים והכיוון. זה יפעל גם לנו.